ביום האישה הבינלאומי אנו מעלות ביתר שאת את דרישתנו לשחרורן של האסירות הפוליטיות המוחזקות בבתי הכלא הישראלים.
אנו מפנות את תשומת לב העולם למצבן המיוחד של אותן אסירות,
אשר שתיים מהן
נמצאות בבתי כלא מעל עשר שנים:
אמנה מונא ועביר עמרו . כמו כן אנו מפנות את תשומת הלב
לאסירות האמהות
שהיום הן שמונה אסירות:
אימאן ע'זאוי - אמא לשניים , שפוטה ל-13 שנה , נמצאת בכלא קרוב ל-10 שנים .
אבתסאם אלעיסאוי – אמא לחמש שפוטה ל-15 שנה , נמצאת בכלא קרוב ל-10 שנים.
אירינה סראחנה - אמא לשתיים שפוטה ל-20 שנה , נמצאת בכלא כ-8 שנים.
קאהרה אלסעדי - אמא לארבעה שפוטה לשלשה מאסרי עולם , נמצאת בכלא כ-7 שנים .
לטיפה אבו דראע - אמא לשבעה שפוטה ל-25 שנה, נמצאת בכלא כ-7 שנים .
קפאח קטש – אמא לשניים במעצר מינהלי מזה כחצי שנה.
חנאן חמוז - אמא לשניים , עצירה .
סמחה חג'אז – אמא לשבעה ילדים , עצירה .
מצבן של האמהות הוא קשה במיוחד וגם של ילדיהן.
המפגשים עם הילדים
כמעט בלתי אפשריים מאחר ובמקרים רבים הרשויות הישראליות מונעות מבני המשפחה המבוגרים לבקר בכלא בתירוצים של "סיכון ביטחוני". במקרים כאלה המשפחה צריכה לדאוג ל"אחראי מלווה" להבאת הילדים, שהינו בדרך כלל אחד מבני המשפחות המבקרות של אסירות אחרות.
המצב הינו בעייתי באופן מיוחד
כאשר הילדים מגיעים לגיל 16
מאחר ועפ"י כוחות הכיבוש הם נחשבים בוגרים ועליהם לקבל אישור מיוחד לבקר בכלא. במקרים רבים הם לא מקבלים מהרשויות הישראליות את האישור המיוחל וכך מנותק הקשר בין האמהות לבין ילדיהם. כמו במקרים של: קהרה אלסעדי, אשר בנה ובתה מנועים מלבקר אותה מאז הגיעם לגיל 16 ואימאן ע'זאוי, אשר בנה מנוע מלבקר אותה.
המפגשים, גם אם הם מתקיימים, הם אכזריים,
מאחר וזכוכית חוצצת בינם לבין האמהות, והשיחה במפגש היא באמצעות טלפון מיוחד המקשר בין שני צידי הזכוכית.
לעומת זאת, אסירות רבות "זוכות", אם בכלל, לביקורי משפחה
רק פעם בשנה או פעמיים עד שלש,
מה שנקרא אישורי ביקורים חד פעמיים, וזה כמובן שוב בתירוץ של "סיכון ביטחוני". בין האסירות האלה: סועאד נזאל, סומוד קראג'ה, אמל ג'ומעה, סנאבל בריק, פאתן אלסעדי, קאהרה אלסעדי.
מקרה קשה במיוחד
הינו של האסירה ופאא אלביס מעזה
אשר לא פגשה את בני משפחתה מיום המעצר בתאריך 20/6/2005.
משפחתה כמו משפחות כל האסירים הפוליטיים מעזה מנועה מלבקר בכלא.
ביום הזה אנו גם מעלות את עניין
הטיפול הרפואי הלקוי באסירות.
כמעט כל האסירות סובלות מבעיות שיניים ורבות סובלות באופן חמור מבעיות שקשורות ללסת, כמו: עביר עמרו, סועאד נזאל, עביר עודה ועאישה עבאיאת. האסירות אינן מקבלות טיפולי שיניים רציניים אלא רק טיפולים שטחיים. יותר מזה: רשויות הכלא מכתיבות לרופאים הפרטיים, אשר אינם ממומנים ע"י שירות בתי הסוהר, איזה טיפולים הוא מתיר ואיזה הוא אוסר, בלי להתחשב בדעתו המקצועית של הרופא הפרטי. כך למשל, רשויות הכלא מונעות מאסירות השתלות שיניים גם במקרים שהטיפול אינו ממומן על ידי שירות בתי הסוהר.
הטיפול הרפואי בשאר התחומים אינו טוב יותר מהטיפול בשיניים המתואר לעיל .
האסירות בכלל ממשיכות לסבול מהתנאים הקשים בבתי הכלא
ומאיסורים שרירותיים שונים שמוטלים ע"י רשויות הכלא.
כך למשל, אסור בעקרון למשפחות להכניס לאסירות נעליים. בכלא השרון קיים מחסור חמור בנעליים והדבר הינו קשה במיוחד במזג האויר החורפי.
כמו כן, הכלא אינו מאפשר הכנסת מספר עיתונים בערבית שהאסירות מבקשות לקבל, אפילו כאלה שהודפסו בישראל, אשר על פי חוק מותר להכניס אותם. כלא השרון הגדיל לעשות באחרונה, בקבלו החלטה שלא לאפשר לאסירות רכישת עטים בקנטינה – מרכז הקניות של בית הסוהר .
כיום יש 37 אסירות פוליטיות, ביניהן 4
עצירות מנהליות
אשר מוחזקות בכלא ללא אשמה והרשויות הישראליות יכולות להאריך את מעצרן מדי ששה חודשים באופן שרירותי ללא הגבלה: הנאא שלבי, נעצרה בספטמבר 2009, לינאן אבו גולמה, נעצרה ביולי 2010, קיפאח קטאש, נעצרה באוגוסט 2010 ועליא אלג'עברי, נעצרה בינואר 2011.
אנו קוראות לממשלת ישראל לשחרר את כל האסירות והאסירים הפולטיים !