פאנל המורכב משש מומחיות ומומחים דנים בתחומי משפט ותרבות שונים בחן את השאלות שלהלן על סמך מספר עדויות:
במהלך הדיונים העידו נשים וילדים פלסטינים, עורכי דין ומשקיפים בינלאומיים שמטפלים במקרים אלה.
במהלך הכנת המשפט העממי הזה הושקע מאמץ רב להזמין אחד או יותר נציגים רשמיים של ישראל ולאפשר להם להציג את השקפתם על הבסיס החוקי לפעולותיה של ישראל ועל העובדות הנוגעות לסוגיות שעמדו לדיון. מאמצים אלה כללו כמה פניות לשגרירות ישראל בדנמרק וכן, דרך ערוצים שונים, ישירות לשלטונות ישראל. למרבה הצער לא נשאו מאמצים אלה פרי. הפאנל מביע את צערו על כך שלא שמע את נקודות המבט הישראליות הרשמיות.
עם סיום הדיונים, אלה תשובותיו של הפנל לשלוש השאלות:
בתשובה לשאלה 1: האם שלטונות ישראל ממלאים את התחייבויותיהם ככוח כובש ביחס לנשים ולילדים פלסטינים בבתי הכלא הישראלים?
הבסיס המשפטי הוא אמנת ג'נבה הרביעית משנת 1949.
על פי סעיף 49 אסורה העברה בכפייה של יחידים או של רבים מתוך שטח כבוש אל שטחה של המעצמה הכובשת יהיה המניע להעברה זו אשר יהיה. בנוסף, על פי סעיף 76, מי שנאשמו בעבירות ייעצרו בארץ הכבושה, ואם נמצאו חייבים בדין, ירצו את עונשם שם.
על פי סעיף 71, בתי המשפט המוסמכים של המעצמה הכובשת לא יחרצו שום גזר דין אלא לאחר שפיטה סדירה. הנאשמים, הנתבעים לדין על ידי המעצמה הכובשת, יקבלו מיד הודעה בכתב, בלשון המובנת להם, על פרטי ההאשמות שהוגשו נגדם ויובאו לדין במהירות האפשרית.
על פי סעיף 72, לנאשמים תהיה זכות להביא הוכחות להגנתם, ובמיוחד יהיו רשאים להזמין עדים. הם יהיו זכאים להסתייע בעורך דין מוסמך, שהם עצמם יבחרו בו, והוא יוכל לבקר אצלם באין מפריע וייהנה מההקלות הדרושות להכנת ההגנה.
על פי סעיף 27, נשים יוגנו במיוחד מפני התקפה על כבודן, או מפני כל צורת התקפה על צניעותן. בנוסף, על ישראל ככוח כובש מוטלת החובה לקיים את ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ואת האמנות הבינלאומיות הנוגעות לזכויות אדם שישראל אישררה. נשים זכאיות להגנה מיוחדת במהלך הריון, לידה ואימהות.
ישראל מכחישה שאמנת ג'נבה הרביעית חלה על השטחים הכבושים, אולם מועצת הביטחון של האו"ם והקהילה הבינלאומית ככלל הבהירו שהאמנה אכן חלה על שטחים אלה. בית המשפט העליון בישראל פרסם כמה פסיקות הקובעות שהכללים ההומניטריים של האמנה חלים על ישראל.
עובדות ועדים
על פי השליח המיוחד של האו"ם לבחינת מצב זכויות האדם בשטחים הפלסטינים הכבושים, בשנת 2007 היו כלואים בבתי כלא ישראלים למעלה מ-10,000 פלסטינים. 99 אחוזים מן העצירים והאסירים נמצאו בישראל, כלומר מחוץ לשטחים הכבושים. מקרב אלה, 116 היו נשים ו-380 היו ילדים. על פי עדים, 40 אחוזים מאוכלוסיית הגברים הפלסטינים היו בכלא פעם אחת או כמה פעמים במהלך 40 שנות הכיבוש האחרונות.
על פי עדים, מקרים בהם מעורבים פלסטינים מן השטחים הכבושים מטופלים על-ידי בתי הכלא הצבאיים הישראלים. כאשר הם נעצרים, לעתים קרובות לא מיידעים את העצירים על הסיבה למעצרם. אחת מן העדות נעצרה ל-13 חודשים בלי שיידעו אותה אי פעם מה היו ההאשמות נגדה.
השופטים הם אנשי צבא, דבר המעלה את הסוגייה של היעדר משוא פנים. התובעים גם הם אנשי צבא. השפה המשמשת בעת ישיבות בית המשפט היא עברית, שפה שמובנת לנאשם רק לעתים רחוקות ובמקרים רבים אינה מובנת לעורך הדין המגן עליו. נעשה שימוש במתרגמים אולם העדים הסבירו שהתרגום היה רחוק מלהיות מספק. במקרים של מעצר מנהלי, מסמכי התיק נשמרים בסוד הן מן הנאשם והן מן הסניגור. במקרים בהם מוגש כתב אישום, הסנגור מקבל הזדמנות להעתיק את מסמכי התיק, אשר כולם בעברית. אם יש לתרגם את המסמכים, עלות התרגום חלה על הנאשם או באי כוחו.
עדים מתארים את דיוני בית המשפט כתמציתיים ביותר. על פי דו"ח שהכין ארגון זכויות האדם הישראלי 'יש דין' אורך דיון בבית משפט בנוגע להארכות מעצר שלוש דקות וארבע שניות בממוצע.
עורכי הדיון שהעידו לפני בית משפט זה הסבירו שבדיוני בית המשפט בנוגע להארכת מעצר התבקשו הנאשם והסניגור או הסניגורית שלו לעזוב את האולם בעוד הדיונים נמשכים בנוכחות השופט והתובע בלבד.
בשנת 2006 הסתיימו בבתי הדין הצבאיים 9,123 מקרים. רק 1.42 אחוזים מן המקרים הסתיימו אחרי משפט הוכחות מלא, כולל הצגת עדויות וחקירת עדים. השאר הסתיימו במה שנקרא 'הסדרי טיעון'. זהו מעין הסדר של הודאה באשמה ובו האדם המדובר, מתוך ידיעה מראש מה יהיה גזר הדין, מסכים להודות בעבירה פלילית. הסניגור ייעץ לעתים קרובות ללקוחו להסכים להסדר טיעון, שכן החלופה היא לעתים קרובות דיונים ארוכים ובסופו של דבר סיכון חמור יותר. עדים מצביעים על כך שהסדרי טיעון הם אפילו מפוקפקים יותר בכל הנוגע לילדים, שכן אלה נוטים יותר להודות במשהו שלא עשו.
מספר עדים דיברו על השרירותיות בכל הנוגע להארכת מעצר; לעתים קרובות מעצר מוארך כאשר הנעצרים סבורים שהם ישוחררו. כיוון שמותירים אותם בבורותם פרקי זמן ארוכים בנוגע לבסיס לחשד ולסוגיות אחרות, הם חווים חוסר וודאות, חוויה הגורמת כשלעצמה נזק פסיכולוגי.
כשמדובר על עצורים שהסניגורים שלהם פלסטינים מתעוררים מספר קשיים מעשיים בנוגע לשמירה תקינה על קשר. המעצר מתרחש בבתי כלא בשטח ישראל אליו אסור לעורכי הדין המדוברים להיכנס.
עדים מסבירים שנשים הרות אינן מקבלות מספיק תזונה ושירותי בריאות; יותר מכך, היו מקרים בהם ידיהן של נשים נאזקו בעת הלידה.
סיכום
דעתו של פאנל זה היא שישראל אינה ממלאה את התחייבויותיה תחת אמנת ג'נבה הרביעית. הפאנל מסיק שישראל ביצעה, מעל לספק סביר, הפרות חמורות של הכללים האמורים המופיעים באמנה ועוסקים בהליך תקין.
בתשובה לשאלה 2: האם נשים וילדים פלסטינים בבתי כלא ישראלים חשופים ליחס שאוסרות אמנות בינלאומיות ואמנת האו"ם נגד עינויים?
הבסיס המשפטי הוא אמנת האו"ם נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים, ובמיוחד סעיפים 1, 2 ו-16 שישראל אשררה.
I. סעיף 16: "מדינה חברה תקבל על עצמה למנוע בכל שטח שבסמכות שיפוטה מעשים אחרים של יחס או עונשים אכזריים, בלתי-אנושיים או משפילים, שאינם בחזקת עינויים כפי שהם מוגדרים בסעיף 1, כאשר מעשים כאמור בוצעו על-ידי או בעידודו או בהסכמתו או בהשלמתו בשתיקה של עובד ציבור או של כל אדם אחר הממלא תפקיד רשמי...".
עובדות שתיארו העדים ונוגעות לסעיף 16:
א. תנאים פיזיים:
ב. המשטר:
II. סעיף 1- הגדרת עינויים:
"לעניין אמנה זו, המונח 'עינויים', הוראתו מעשה אשר באמצעותו נגרם במכוון לאדם כאב או סבל חמור, בין אם פיזי, בין אם מנטלי, במטרה להוציא ממנו או מאדם שלישי מידע או הודאה, להענישו על מעשה שביצע או נחשד בביצועו, הוא או אדם שלישי, או להפחיד או לאנוס אותו או אדם שלישי, או מכל סיבה ששורשיה בהפליה מכל סוג שהוא, כאשר כאב או סבל כאמור נגרמים בידי או באישור או בהסכמה בשתיקה של עובד ציבור או של אדם אחר הממלא תפקיד רשמי ..."
סעיף 2: עינויים אינם מותרים כלל.
"א. כל מדינה חברה תנקוט באמצעים יעילים, תחיקתיים, מנהליים, משפטיים או אחרים למניעת מעשי התעללות בכל שטח שבסמכותה השיפוטית.
ב. אין להיאחז בנסיבות חריגות, בין אם מצב מלחמה או איום במלחמה, אי-יציבות פוליטית פנימית או מצב חירום אחר, כצידוק לעינויים.
ג. אין להיאחז בפקודה של ממונה או של רשות ציבורית כצידוק לעינויים."
עובדות שתיארו העדים ונוגעות לסעיפים 1 ו-2:
על פי תיאורי כל העדים, ישראל עושה שימוש שכיח ושיטתי בעינויים כפי שהם מוגדרים בסעיף 1, בעת מעצר, מעצר מנהלי, הישארות במעצר ומאסר אחרי גזר הדין.
העדים מתארים שיטות עינויים. תיאורים אלה עולים בקנה אחד עם תוצאותיו של מחקר מדעי שבדק אסירים לשעבר שהופנו למרכז שיקום ברמאללה. הטבלה שלהלן מציגה נתונים על נשים וילדים ורק כמה משיטות העינויים שהוזכרו:
| שיטות עינויים | ||
| 1. הכאות פיזיות | ||
| 2. 'טלטולים'1 | ||
| 3. 'תלייה'2 | ||
| 4. בידוד | ||
| 5. עירום בכפייה | ||
| 6. הטרדה מינית ואיומים באונס |
1- 'טלטולים' הם מצב בו מנערים בחוזקה את הקורבן. אחרי כמה דקות בלבד יכולים להופיע שטפי דם במוח ובממברנות המוח. טלטולים יכולים לגרום לנכות קבועה או למוות.
2- ב'תלייה' הכוונה למצב בו קושרים את ידי הקורבן כשהן מורמות וכשרגליו אינן נוגעות באדמה.
המספרים מתייחסים לנתוני המחקר. בנוסף, המחקר מראה שעינוי של גברים שכיח יותר מעינוי של נשים ושעינויים מתרחשים הן לפני והן אחרי פסיקת בית המשפט העליון מספטמבר 1999.
הערות:
סעיף 2. ישראל טוענת שהשימוש שלה בעינויים במקרים מסוימים הוא מוצדק ומסתמכת על מושג 'הפצצה המתקתקת' ועל האפשרות להשיג מידע שיש בכוחו להציל מספר אנשים ממוות ומאסון במחיר סבלו של אדם אחד. התשובה לכך היא שעינויים תמיד אסורים ושידוע שמידע המושג תחת עינויים אינו אמין. פשוט מאוד, האדם הנתון לעינויים יודה בכל דבר. כמו כן, ישראל המציאה שיטות עינויים חדשות ומתוחכמות יותר.
סיכום
במדינות רבות נעשה שימוש בעינויים, בעיקר על-ידי המשטרה, על מנת להשיג מידע או הודאה. אולם בישראל עינויים נפוצים מאוד גם בבתי הכלא, שם מטרתם אינה יכולה להיות אלא השפלה וערעור אישיותו של האסיר. מטרה זו מושגת במידה רבה של הצלחה. השפעת העינויים אינה רק על האדם שחווה אותם אלא על כל המשפחה. הילד שהוריו עונו סובל לעתים קרובות מכך שהוריו איבדו את כישורי ההורות שלהם, כיוון שאנשים שעברו עינויים מאבדים, אחרי העינויים, את יכולתם לפעול באמפתיה. ההורים סובלים בין אם הם עצמם עונו ובין אם צפו בתוצאות של עינוי ילדיהם. כיוון ש-40 אחוזים מן הגברים הפלסטינים היו כלואים – ורובם עונו – ההשפעה היא על כל האוכלוסייה. רבים סובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (Post traumatic stress disorder ובראשי תיבות PTSD) אולם, כפי שהעיר אחד העדים, האסירים משתחררים מכלא סגור לחברה שהיא כלא פתוח. לכן, הם סובלים לא רק מהפרעת דחק פוסט-טראומטית אלא גם מהפרעת דחק טראומטית מתמשכת (Continuous traumatic stress disorder ובראשי תיבות CTSD).
בתשובה לשאלה 3:האם ישראל מקיימת את אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד בנוגע לילדים פלסטינים כלואים?
על פי סעיף 1 של אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, ילד פירושו כל אדם בן פחות משמונה-עשרה.
סעיף 2 קובע שהמדינות החברות יכבדו ויבטיחו את הזכויות המפורטות באמנה זו לכל ילד שבתחום שיפוטם, ללא הפליה משום סוג שהוא.
על פי סעיף 3, טובת הילד תהא שיקול ראשון במעלה בכל הפעולות הננקטות בידי מוסדות ציבוריים, כולל בתי משפט.
סעיפים 8 ו-9 עוסקים בחשיבותה של אחדות המשפחה וקובעים שילד לא יופרד ממשפחתו.
סעיף 24 מחייב את המדינה להבטיח בריאות ברמה הגבוהה ביותר הניתנת להשגה וגישה לאמצעים לטיפול במחלות ולשיקום הבריאות.
על פי סעיף 28, המדינות החברות מכירות בזכותו של הילד לחינוך.
על פי סעיף 37, ילד לא יהיה נתון לעינויים או לטיפול או לעונש אחרים אכזריים, בלתי-אנושיים או משפילים. מעצרו, חבישתו או מאסרו של ילד ישמשו רק כאמצעי אחרון ולפרק זמן מתאים הקצר ביותר. במיוחד, ילד שהחופש נשלל ממנו יופרד מן הבוגרים ותינתן לו הזכות לשמור על קשר עם משפחתו על ידי התכתבות וביקורים. לילד שהחופש נשלל ממנו תהיה הזכות לגישה מהירה לעזרה משפטית או לעזרה מתאימה אחרת. כן תעמוד לו הזכות לערער על חוקיות שלילת חופשו בפני בית משפט או רשות מוסמכת אחרת, עצמאית וחסרת משוא-פנים.
עובדות ועדים
רשויות הצבא הישראלי רואים בפלסטינים בני פחות מ-16 ילדים, ואילו ישראלים נחשבים ילדים עד שהם בני 18. עניין זה חל גם על ילדי מתנחלים בשטחים הפלסטינים הכבושים. בנוסף, עדים מדווחים שאפילו ילדים בני 12 נכלאים. אחד מן העדים היה בן 15 כאשר נעצר.
שמענו מספר רב של דוגמאות לכך שטובת הילד אינה נשמרת. עדים דיווחו שילדים ישראלים שמרחיקים אותם ממשפחותיהם נשלחים למוסדות מתאימים במיוחד, בעוד שאת הילדים הפלסטינים כולאים יחד עם המבוגרים בבתי כלא רגילים. ילדים מורחקים ממשפחותיהם וילדים עצירים ואסירים מנועים בכל דרך משמירה על הקשר ההכרחי עם משפחותיהם. נעשה שימוש באמצעים מנהליים לקיים הפרדה זו במשך תקופות ארוכות.
אפשרויות לבדיקות ולטיפולים גופניים מוצעות באיחור ואינן מספקות והסביבה הפיזית גורמת למחלות ובאופן כללי מזיקה לבריאות. כדוגמאות למחלות הנגרמות על-ידי טיפול לקוי, עדים מדווחים על מחלות עור, זיהומים ואנמיה בקרב כל קבוצות האסירים. בנוסף, הם מצביעים על היעדר אפשרות לטיפול.
אחת העדות סיפרה שהיא לא נהנתה מן הזכות לחינוך במהלך שש שנות מאסרה. היא נכלאה כשהייתה בת 15.
שמענו עדויות חוזרות ונשנות על כך שאפילו ילדים היו נתונים לעינויים וליחס משפיל אחר.
העדים מדווחים גם על מעצר המוני, בלי שהרשויות ניסו קודם אמצעים פולשניים פחות ובלי כל הצדקה מתועדת לפעולה החמורה.
לילדים בדיוק אותם קשיים שיש לעצירים מבוגרים בשמירה על קשר עם הסניגור שלהם, כפי שנקבע לעיל בהתייחסות לשאלה (1).
סיכום
דעתו של הפנל היא שישראל אינה מקיימת את התחייבויותיה על פי אמנת האו"ם לזכויות הילד. לפנל ברור שישראל אינה מקיימת בשום אופן את האמנה לזכויות הילד בנוגע למעצר ולמאסר של ילדים פלסטינים.
קופנהגן, 27 בינואר 2008
פאנל: